מסיפורי בוגרים

מתמטיקה למתחילים

א.

"חֶ מי, אין לך שיעור עכשיו?" שמעתי לפתע את קולה של ענת רכזת המתמטיקה. הרמתי את הראש, העפתי מבט מהיר בשעון שהיה תלוי מולי על הקיר וקמתי בבהלה. השעון הראה כבר 25:08 .איחור של 10 דקות לתחילת השיעור. "רגע, איפה השעונים האחרים" תהיתי. הייתי רגיל לראות מולי חמישה ולא אחד. אלה שהיו תלויים במשרדי בתפקידי הקודם.
כולם היו זהים אך שונים בח יוּוי ם. אני הייתי זה שדאג לכוון אותם לשעון קיץ וחורף. כסמנכ"ל הנדסה ופיתוח של חברת הי-טק, אתה נדרש לדבר עם לקוחות מיבשות שונות, ובגלל הפרשי השעות, עליך לדעת מה השעה המקומית ולא להעיר חלילה לקוח משנתו. דובי וסמנכ"לים בחברה, היו נכנסים לחדרי לראות את השעה בטוקיו, ניו-יורק, פריז, לוס אנג'לס ובומבי. בשעות הערב המאוחרות, כשהייתי מסיים לענות על המיילים, היו תקתוקי השעונים שוברים את השקט ששרר במשרדים. כל שעון תיקתק בזמנו. את ניו-יורק הכרתי. את טוקיו עדיין לא. הייתי מתוכנן להיות שם שבועיים אחרי שעזבתי את החברה, את Easy2Work.
את השם חֶ מי אימצתי לי רק חודשים לפני כן. שלפתי אותו ממוחי כשמזכירת מנהל בית הספר התיכון עירוני שאלה לשמי כשביקשתי לתאם פגישה עם המנהל.
"אתם צריכים להחליט מהי דמות המורה אותו תאמצו", אמרו לנו המורים במכללה שהכשיר אנשי הי-טק שרצו לעשות הסבה להוראת המתמטיקה בתיכון. "אתם לא יכולים להמציא את עצמכם מחדש, אבל איך שתנהגו ביום הראשון ובשבוע הראשון עם התלמידים והסביבה הלימודית, כך יקבלו אתכם לאורך השנים". זה היה המסר עליו התחנכתי בשנה האחרונה במכללה בתל אביב. זה היה חלק מתורתם.
ירוחם גולדשטיין נראה לי שם שאין דרך גרועה ממנה להתחיל שנה חדשה. האמת היא שמעולם לא קראו לי ירוחם.
כולם קראו לי גולדשטיין. החלטתי על חֶ מי.
"כן, ודאי שיש לי שיעור עכשיו", עניתי לענת ואספתי בחיפזון את הקלסר והספר לתיק. בגלל היותי שקוע בקריאה חוזרת של מערך השיעור, לא שמעתי את הצלצול.
הייתי עייף. כבר שבוע שאני לא ישן בלילות. הקפה הקר שרק את מחציתו שתיתי נשאר בתוך כוס הקלקר על השולחן.
נזכרתי באימרה שסיפר לי בני החייל, בשבת האחרונה בה הגיע הביתה. "צבא" הוא אמר, "זה כמו קפה. אם זה לא
שחור אז זה נס". האם ניתן לומר זאת גם על בית הספר?
יצאתי בריצה למסדרון, רצתי לאורכו, עליתי במדרגות שתי קומות, וכשהגעתי לקומה הרביעית, התחלתי ללכת כשאני
מנסה בכל כוחי לסגל לעצמי נשימות רגילות.
נכנסתי לכיתה. הופתעתי שכולם חיכו לי למרות האיחור. בדקתי נוכחות והתחלתי לעבור על שיעורי הבית. דלת הכיתה
נפתחה לפתע ותלמיד נכנס והתחיל לדבר עם אחד התלמידים.
"הפעם אני לא נופל במלכודת שלו", אמרתי לעצמי. נזכרתי איך בפעם הקודמת לפני כשבועיים, אחרי שנכנס ה לַה
לכיתה ללא רשות, ביקשתי ממנו לצאת והוא סירב. ביקשתי שוב והוא לא רצה. ניגשתי לדלת והוא נעמד מולי ואמר
לי "יש לי משהו להגיד לו, הוא חבר שלי".
הרגשתי אז איך האדרנלין אצלי התחיל לטפס למעלה. ניגשתי ודחפתי אותו בעדינות אחורנית למרות שידעתי שאסור
לי לגעת בו בכלל. הוא דחף אותי בחזרה ושם את הרגל שלו בדלת כדי שלא אוכל לסגור אותה. הרמתי את הקול
ובאיזשהו שלב הוא הלך.
הפעם, כשנכנס לכתה, ניגשתי אליו, חיבקתיו ואמרתי לו: "בוא תצטרף לשיעור".
"מה אתם לומדים?" שאל.
"פתרון בעיות תנועה".
"בזה אני אלוף" הוא אמר.
"טוב", אמרתי, "בוא תהיה אתה עכשיו העוזר שלי. אנחנו מתרגלים. אתה תיקח חצי כתה ותראה אם הם פותרים
נכון, ואני אקח את החצי השני".
"יופי. אתה מסכים?" הוא שאל.
"נו ודאי, אני מזמין אותך".
"רגע, אני מביא חבר" הוא הציע.
"עד כאן" עניתי. "בלי חבר. אני מזמין רק אותך".
"טוב" הוא ענה, "יש לי בעצם משהו לעשות" והלך. הוא לא חזר יותר.

ב.

בסיום השיעור ניגשתי לחדרו של המנהל. רציתי לקבל ממנו טיפים לקראת אסיפת ההורים בערב.
לפתע הרגשתי רעד בכיס. שלפתי את הנייד שהיה במצב של רטט.
"דובי כץ" הופיע השם על הצג הקטן. מה הוא רוצה ממני? חשבתי לעצמי. הרי מאז פיטר אותי מהחברה לפני למעלה
משנה, לא השמיע את קולו ולא התעניין במצבי. כשנפרדנו אז במשרדו, הבטיח שישמור על קשר. כנראה שזו דרכם
של מנכ"לים. הבטחות לא תמיד צריך לקיים. מבחינתי היה זה תום עידן התמימות.
התנצלתי ויצאתי בחופזה מחדרו של המנהל.
מחשבה מהירה חלפה במוחי. אולי הוא רוצה להחזיר אותי למשרת סמנכ"ל הפיתוח? מה אענה לו? שאני כבר עמוק
בתוך משוואות דיפרנציאליות? שמשפט טַ אל ס עושה לי את זה? שליאור, תום, ערן, אלמוג וכל שאר התלמידים
מעניינים אותי הרבה יותר מהלקוחות היפנים, הקוריאנים והצרפתים שלא נתנו לי מנוח בלילות ובסופי השבוע,
ושבשבילם חציתי אוקיינוסים ושרפתי את שנותיי היפות? או אולי בכל זאת, זו תהייה ההזדמנות לחזור אל הליבה
המקצועית אותה פיתחתי במשך 25 שנות קריירה?
"שלום" עניתי בתמימות לשיחה כאילו שאיני יודע מי נמצא מעבר לקו.
"גולדשטיין, מגיע לך מזל טוב", נשמע הקול מעברו השני של הקו. האם האופציות שלא מימשתי עלו ודובי מציע לי
מימוש רווחים? אולי הוא רוצה לבשר לי בגאווה שהגרסה האחרונה של התוכנה עליה הייתי אחראי, גרמה להכפלת
המכירות כמו שקיווינו?
"מי זה מאחל לי מזל טוב בבוקר כזה?" שאלתי בתמימות כאילו איני מזהה את 'בעל הקול הבא'.
" גולדשטיין, זה דובי, מה נשמע?"
"מעולה" עניתי .
" גולדשטיין, שמעתי שאתה מורה מצטיין למתמטיקה".
"אתה יודע דובי שבכל מעשַ י הצטיינתי, ואני משתדל גם בהוראה", עניתי.
"שמעתי עליך הרבה דברים טובים מהבן שלי".
לא, זה לא יכול להיות שרונן כץ הוא הבן של דובי, עברה מחשבה במוחי.
"שמע, אני לא אוכל להגיע היום לאסיפת ההורים, אבל אילנה, אמא של רונן תפגוש אותך. סגור לי את הפינה הזו של
ה – 5 יחידות, ושיהיה לך בהצלחה. כמו שאמרתי לך, אם אתה צריך משהו, תתקשר".
השיחה נותקה מבלי שהספקתי לענות לו. רונן כץ, הוא 'ילד הפלא' של כיתה י' ברמת 5-4 יחידות, שעליו המלצתי
שירד ל- 3 יחידות.

ג.

 

בשבע בערב כבר ישבתי באחת הכיתות מצפה להורים.
בשבע וארבעים היא נכנסה. נזכרתי בה מיד. היינו רואים אותה אּודי, חגַ י ואני כשישבנו בימי שישי בבוקר במתחם
באזל, והיא עברה שם עם ה – X5 שלה כששערה הבלונדיני מתבדר באוויר שנשב מפתחי המזגן ברכב, והפלאפון מוצמד
ביד לאוזן. אלה היו ימי ה- easy2work העליזים.
"אני אמא של רונן, דובי בטח כבר דיבר איתך, ואני מקווה שגם המנהל. אני רק רוצה לוודא שאתה דואג שהוא יכנס
בשנה הבאה ל- 5 יחידות".
"גברת כץ, על פי התוצאות שרונן הגיע אליהן, הוא מועמד דווקא לרדת ל- 3 יחידות. את בודאי מודעת לכך שממוצע
ציוני המבחנים שלו הוא 52 ,הוא כמעט ואינו מכין שיעורים, ויכולותיו נמוכות משמעותית מהממוצע בכיתה. לי אין
כל אפשרות לאשר לו 5 יחידות ואפילו לא 4 .לכן המלצתי שירד ל- 3".
"הבנתי!!. אם כך אין לי מה להמשיך לשוחח איתך, ואמשיך כבר עם המנהל. אני מקווה בשבילך שזו תהייה השיחה
האחרונה שלנו בנושא, אחרת גם שיחתך עם המנהל תהייה האחרונה. להתראות."
"גברת כץ, אני………" והיא כבר יצאה מהחדר.
בשמונה ועשרה נכנס המנהל לחדר, וביקש סליחה מהוריו של רמי.
"כשתסיים עם ההורים, תיגש אלי בבקשה."
"חֶ מי, אני לא מבין אותך. אני מתחיל להצטער שהחלטתי לקבל אותך לביה"ס. איך אתה עושה לנו דבר כזה? אתה
תוריד את בית הספר שלנו ביגון שאולה. עבודה של שנים שלי ושל צוות המורים תתאדה כך סתם".
"אני לא יודע על מה אתה מדבר, איזה נזק גרמתי?".
"חֶ מי. סיפרת לי הרבה על המהנדסים בכל העולם בהם תמכת, וכמה ראית את הלקוח הטכני שלך כדבר החשוב ביותר,
שבלעדיו אין לחברה שלך זכות קיום. אצלנו זה אותו דבר. הלקוחות שלנו זה ההורים. בפעם הבאה, כשתקבל פניה כזו,
דבר איתי לפני שאתה נותן תשובה שלילית. אני אנחה אותך איך לנהוג. אחרת, תישאר בלי תלמידים…"

ד.

בדרך הביתה שמתי גלגל"צ. כבר כמעט שנה שאיני שומע מוסיקה בדרך לבית הספר וגם לא בחזרה. אני עסוק רוב הזמן
בתכנון המחרת, או בסיכום היום שהיה. הפעם הייתי צריך להירגע. ואריק היה אמור להרגיע אותי. שיר שפעם חימם
את לבי, היה הפעם כמים רותחים על פצע פתוח.
"זהו סיפור עצוב על ילד/ אחר כך נער / היום כבר איש
הוא לא שמע קולם של אלה / שהזהירוהו והוא נשאר אדיש
הוא לא שמע מה שאמרו לו / לכן היום הוא בעסק ביש"
למד שום לקח
כשחזרתי הביתה, לא היה לי עם מי לחלוק את חוויות היום הארוך. התיישבתי מול המחשב וגלשתי, כמו בימי ההי-טק
הטובים. הרעב תקף אותי. נו בטח. ארוחות צהריים ממגוון המסעדות של איזור הרצלייה פיתוח, הן כבר זמן רב לא
בסדר היום שלי. המקרר היה ריק. כמו תמיד. כבר שנתיים מאז שהבן שלי התגייס לצבא, שאין סיבה למלא אותו
באוכל. פתחתי את הארון והחלטתי לחסל את חבילת השוקולד שהייתה שם. חבילה אחרונה ששמרתי לי כמזכרת
מהקניות בדיוטי פרי של ציריך. 29 סוויס פרנק היה המחיר על האריזה. פירגנתי לעצמי.
מקלחת טובה הובילה אותי לשינה עמוקה.

ה.

פגשתי אותו בלב המדבר. טיול של שבת לנחל פרצים בנגב. התארגנו שתים עשרה המשפחות של מורי ההסבה, לחגוג
את פרישתי לגמלאות. תמיד חלמתי להיות שם. בפנסיה, לא בנחל.
התחלנו עשרים וחמישה. יגאל חזר לגרמניה והתנתק באמצע הלימודים. אורי החליט שהסטארט שלו יותר חשוב, ניסה
אותו עלינו ושבר ימינה. רותי נסעה עם בעלה לארה"ב – רלוקיישן. דן קיבל הצעה וחזר להי-טק ומאז נעלמו עקבותיו.
הרצל מימש חזון אישי חדש שלו ועבר למצפה בצפון. הוא עכשיו בענייני יוגה. הקשר עם היתר התרופף עם השנים,
ואיבדנו אותם, או שהם אותנו.
ואנחנו, שנים עשר המובחרים, המשכנו בכוחנו הדל לדחוף למים את הלווייתנים שאיבדו את חוש הכיוון ורצו להתאבד.
היה מוזר לפגוש לוויתן כזה בלב המדבר.
עצרנו את שיירת המכוניות ליד שלושה עצי שיטה שם התכוונו להעביר את הלילה. אודם השמש נשק לשפתי הוואדי.
יפה שקיעת שמש ללב עצוב חשבתי לעצמי.
דלית הביאה איתה את יותם בן הארבע, הנכד הראשון שלה. כשכולם היו עסוקים בהכנת המדורה, אני הייתי עם הנסיך
הקטן. התיישבנו על החול הרך. ילד מקסים שפניו שוחקות ושיער לו זהב, ילד פיקח שאוהב לצייר. ציירתי לו עץ וכבשה על נייר.
מרחוק נשמעו קולות כלי רכב מתקרבים. דקות אחר כך עצר לידינו ג'יפ צבאי. דלית צעקה לי – "צייר לו פרח", ואני
כחייל ממושמע עשיתי כדבריה.
"כבשה אוכלת פרח"? שאל יותם הקטן.
"לא" הספקתי לענות לו לפני ששמעתי קול עבה קורא לעברי: "חֶ מי, זה אתה"?
הרמתי את הראש, ובאור החלש שעוד שרר ראיתי דמות של חייל. כשהתקרב הבחנתי בדרגות המוזהבות על כתפיו.
תמיד כיבדתי קצינים. קמתי לקראתו מבלי לדעת מיהו. בטרם הספקתי להגיב, הרגשתי איך ענק חובק את גופי וכף יד
גדולה מכה בחזקה בגבי. לא הבחנתי בפניו אך כן הספקתי להבחין בדרגות רב סרן שהיו על כתפיו.
"חֶ מי, אני לא מאמין שאותך אני פוגש כאן". מתוך מבוכתי וכדי למנוע מבוכה ממנו, חייכתי חיוך רחב. התאמצתי בכל
כוחי להיזכר בקול, במראה הפנים ובגובה. אבק המדבר בעיניו הקשה עלי לזהותו.
"מהיכן אני אמור להכירו?" הספיקה עוד לעבור מחשבה בראשי לפני ששמעתי צעקה: "שי, אני מחכה לך בג'יפ".
שי, שי, שי, נו בטח. או שלא. זה הוא? הקול הרבה יותר עבה ובוגר, הגובה מתאים, אבל הדרגות לא מסתדרות לי.
"חֶ מי, אתה יודע כמה אני חושב עליך בזמן האחרון?. אתה רואה את הדרגות?. קיבלתי אותן לפני שבועיים. רציתי
להזמין אותך לטקס שבו אקבל אותן, אבל הכול היה בהפתעה. הקדימו לי את הדרגה בשלושה חודשים, בנימוק של
'קצין מצטיין'. והנה אנחנו עכשיו יחד בלב המדבר."
נזכרתי. שי היה תלמידי למתמטיקה בשנת ההוראה הראשונה. הזיכרונות החלו לרוץ בראשי.
שי תמיד היה הראשון. התלמיד הראשון שהוצאתי מהכיתה בגלל הפרעות בלתי פוסקות. הראשון שגרם לי לומר למנהל
"או הוא או אני".
הוא גם היה הראשון שבסיומה של כיתה יא' ניגש אלי, וממרום המטר ותשעים שלו אמר: "חֶ מי, יש לי מזל גדול".
"איזה מזל"? שאלתי. "ניחשת את התשובות של המבחן?".
"לא, אבל המזל שלי הוא שאתה לא ממשיך איתנו לי"ב". הוא ידע שאני עובר דירה לעיר אחרת בקיץ.
באותו ערב הרמתי לו טלפון והצעתי לו שנדבר.
ישבנו על ספסל בודד ברחוב ליד ביתי. ואני, בכוחותיי הדלים, ניסיתי להסביר לו עד כמה אני מאמין ביכולתו להצליח
אם רק יחליט שזה חשוב לו, ואיך במאמץ מרוכז הוא יוכל להגיע לתוצאות שיקדמו אותו בחייו. "אתה יודע שהיום
אפילו לקצונה קשה להתקבל בלי בגרות, ובודאי להתקדם בצבא", הדגשתי.
נזכרתי שבשעתו לא ניבאתי לו גדולות.
"חֶ מי, שמע, אני חייב לזוז לפני חשיכה. תרשום את הטלפון שלי, וברגע שאתה מגיע לחיפה, תתקשר. אני מקווה שזה
יהיה בתקופה הקרובה. אני רוצה לעשות לך סיור בשייטת שלנו. אני היום סגן מפקד סטי"ל. אתה חייב לראות מה זה
סער 7 .זה ההי-טק בהתגלמותו. היום כדי לפקד על סטי"ל, אתה חייב להיות מהנדס. בלי הבנה טכנית גבוהה אתה לא
יכול להפעיל כלי כזה"
"ואתה, אם כך מהנדס?" שאלתי את שי, תוך שאני מגחך בליבי על מצב בלתי אפשרי שכזה.
"עזוב, תרים טלפון, תגיע ונדבר. נסה לתאם איתי מראש כי אני מאד לחוץ עכשיו גם בשייטת וגם בטכניון. אני מסיים
השנה תואר שני בהנדסה. דבר איתי".
חיבוק נוסף ומפתיע ואחריו עלו ענני האבק.
זיעה עטפה אותי כשהתעוררתי מהשינה. מקלחת הבוקר הייתה המעורר האולטימטיבי, והיא זו שהפרידה כעת בין
החלום למציאות.

אודות המחבר